עכשיו אני נושמת פנימה את אינסוף רגעי החסד.

בחצי השנה האחרונה נדמה שמשהו שתמיד היה שם כמו חזר להשמיע פעימותיו.  כל היופי הזה; מינים שונים של עצים טרופיים, השקט הבהיר של חשכת כליל. החוכמה העמוקה, העתיקה שמסתתרת בין החסה לתירס, שמגביהה קומתה עם החוטמיות בבוא האביב, שנפרסת גלויה וכנה בשיחות ערב ספונטניות במטבח, או במעגלי לימוד מבורכים.

וכל הזמן, בחיבוק אינסופי ורך- סנגהה. נדמה לי שיותר מכל היופי שנגלה ונחשף בפניי בתקופה האחרונה, למדתי את גודלה ועוצמתה של ההזדמנות לתרגול מעמיק ומשמעותי כחלק מסנגהה מחוברת, אוהבת, תומכת ופתוחה. הנס הזה שמתרחש בוקר אחר בוקר, הכניסה למרחב שמאפשרת ללבבות להפתח בכנות, לאור להשפך מהם החוצה, לאיזה ריכוך, אולי אפילו עיסוי, של כל מה שביקש כל השנים האלה להתאוורר, לפגוש את החיים. בדיוק כפי שהם. והנה- זה כאן.

אפשר לומר כל כך הרבה על המקום הזה, על אנשיו, על המורים המופלאים, על התכנים, על הנדיבות האינסופית שבוקעת ממנו, ישות שכל מהותה נתינה. אצלי בעיקר כרגע- הודיה עמוקה. על ההזדמנות הבלתי רגילה, המזכירה שוב ושוב את הפשטות המופלאה. על המגע הישיר שבאותה הפשטות, אשר פותח שערים ברכות, מפלס דרך מסתורית ומרתקת אל עולם של חסד ובהירות. ובכל פסיעה, בכל רגע, קטן ופשוט ככל שיהיה – היקום כולו.

על המחויבות והנאמנות של חברות וחברי הסנגהה, קבועים ומשתנים, ותיקות וחדשות, לדרך של אמת. על המורים, על החוכמה שמחלחלת דרך גג הרעפים המשופע, שוטפת את החלל באור וביופי בוהקים.

על כל מפגש עם עלה וקוץ, עם שכן ואורחת, על הפפאיות שתמיד מבשילות בזמן הנחוץ, על הפשטות, על הכנות, על השמחה.

על הקרקע הפוריה, המדושנת היטב באהבתם של כל מי שהיו כאן לפני, של כל אלה שעכשיו.

על התרגול, על הלימוד, על הדרך, שתמיד נפרסת, תמיד מוכנה להתגלות בפני כל מי שליבה חפץ.

מי יתן וכל הברואות ימצאו את דרך השפע והיופי, הפשטות והטוב,

מי יתן וכל היצורים החיים יתעוררו אל האור של טבעם האמיתי.

תודה משיב נפש, תודה סנגהה אהובה, תודה ללימוד, תודה לדרך.

קידה עמוקה ואהבה אינסופית,

טליה